הובלות – הגעת לגיל שאפשר לנסות
חדר האמבטיה, השירותים, חדר הילדים וחדרכם ארוזים כולם בתוך קופסאות מקרטון – אתם ישובים על מזוודות ישנות, שגם בהן דחפתם משהו: שמיכות ישנות, ווילונות, כיסויים של מיטות – ממש תמונה שלקוחה מאיזה מחזה או סרט. הכל קפוא, אף אחד לא זז, אפשר לחשוב שזהו אולי פסל של אמן האוונגרד. אולם התמונה משתנה עם צופר הנשמע מהרחוב, אתה ניגש לחלון, ידך כאילו מסיטה את הווילון שכבר מזמן ארוז, אתה מוריד את היד בעייפות ובייאוש.
המשאית מתקרבת לכניסה של הבית וצופרת – מודיעה, כי יום זה התחיל. זהו יום הובלות, ואתה בתוכו. היום אתה ומשפחתך תעזבו את החורבה הזאת שכל-כך נמאסה עליכם, וסוף-סוף תיכנסו לביתכם החדש, המרווח, על שתי קומותיו, וגם מגרש, בו נטויים עצי פרי.
כמה קשה עמלתם בשביל להשיג כל זה, ויש הרגשה של תקווה באוויר – הרי אתם לא זקנים, אז גם אתם, ולא רק ילדיכם, יוכלו ליהנות מהנוף המדהים שנשקף מהחלון, בעצם מכל חלון בביתכם המחכה שכבר תגיעו אליו ותתחילו לפרוק את שנותיכם הארוזות בתוך הקרטונים.
האם חשבת שזה יקרה כל-כך מהר, או שהיית שותף לזוגתך שייקח לכם עוד שנים רבות עד שתגיעו למעמד הזה? הילדים עדיין קטנים, וזה אומר שזיכרונות הילדות שלהם לא יהיו קשורים לעבר החורבתי הזה. בכל זאת הצלחת לשנות משהו עבורם. האמת, עבורך, עבור אשתך, ואחר-כך עבורם. בשבילך זה הישג, בשבילם – זה "הבית, בו גדלתי".
אתה כבר מדמיין את השכנים הנחמדים, שמצד אחד חברותיים מאוד, ומצד שני – מרגישים בלי שיסבירו להם, שעכשיו זה הזמן, שאתה רוצה לבלות עם משפחתך, ללא נוכחות זרים. אתה כבר הספקת להכיר אותם, והם – אותך. הם מעריצים את אשתך, זוג הזקנים הזה, ואתה מתייחס אליהם כמו אל הורים שניים כאלה. אתה מוציא את האלבום המשפחתי, והם מתעכבים על כל תמונה, ולא מתוך נימוס. ניכר בעיניהם, כי הם בוחנים כל תמונה, כאילו היו אלה חייהם, ולא חייכם.
אתה מתרומם מכיסא הנדנדה שכה רצית על המרפסת, ושואל מי רוצה עוד לימונדה, ומי רוצה תה, ומתענג על מה שחוזות עיניך בעת שאתה מעיף את מבטך על ילדיך באהבה אין קץ. מי חשב שזה יגיע כל-כך מהר, האושר העילאי הזה, תחושת השלווה שכל-כך חיפשתם?
יש משהו במקום כפרי, שלא חשבת שתבין. זוגתך היתה זו שמשכה אותך שמה, אתה התנגדת, הרי תמיד היית עירוני. היום אתה מבין, שהיא צדקה – כמה שזה יכול להרגיז כשהיא צודקת. אבל לא, שום דבר לא יכול להזיז אותך מהמקום, בו אתה נמצא כעת. הכל נהדר, וטוב, ויפה.
שאגה נוספת של משאית וחריקת בלמים מטורפת מוציאה אותך מהשאנטי הזה. הנה הם הגיעו. מה, זה היה רק חלום? כל הקרטונים האלה, זה עדיין העבר? בכניסתם לבית, האחראי עובר על הרשימה עם אשתך, היא מסתכלת עליך ושואלת בעיניים: מה, אתה לא שותף כאן? ואתה מסתכל בחזרה, מתנצל... אך עדיין נמצא קצת באותו החלום, היות ויודע אתה שהחלום הזה לא היה רחוק מהמציאות, אותה אתה ומשפחתך הולכים לחיות בעוד כמה שעות בלבד, והחיים האלה הם שלך, ולא של מישהו אחר.
אז קום לך מהכיסא, קח את הרשימה הנוספת שהכנת לכל מקרה, שהיא ההעתק הזהה של המקורית, עבור על כל הקרטונים, אל תפספס שום דבר. הרי לא תרצה לפספס כלום בדרך אל בית חלומותיך.
